גלריה סקלר לוי מתכבדת להזמינכם לתערוכה

SURFACING

קרקע

תערוכת בוגרי בתי ספר לאמנות 2015 - 2018


פתיחה: 13/7/2019 20:00

 



אוצרת התערוכה: שירלי וגנר

ועדת שופטים: עודד שתיל, ברק רובין, אודרי סקלר לוי

אמנים משתתפים:

ג'ני אגליץ מתן אורן יובל אצילי גלי גרינשפן שני דגן אלירן דהן שיר הנדלסמן שירן יצהרי אליה כהן מיכל לופט ליגל סופר נועה קלגסבלד

 
 
 
 

כבר בכותרת התערוכה ״קרקע - Surfacing“ נירמז למרחב אותו היא משרטטת. היחס בין ”קרקע״ ו-״Surfacing“ אינו משקף בהכרח דומות, או תרגום ישיר משפה אחת לאחרת. במקום זאת, השם מציע יחס נסיבתי בין שני מימדים או שני מצבים. המרחב (קרקע) מזמן פעולה הקשורה בו (surfacing), והסטטיות שבו מזמנת את ה״צמיחה״ הדינאמית מתוכו. מעבר למשמעות המיידית של הכותרת הקשורה בהיות התערוכה תערוכת בוגרים נבחרים של שלוש השנים האחרונות, התערוכה מצביעה על תהליכי העבודה של רבים מהאמנים כקשורים למצבי-ביניים מדיומליים. מה שחוזר ומהדהד ברבות מן העבודות הוא מעבר או חצייה בין מדיה אחת לאחרת, עד שהן נדמות כמתקיימות דווקא ברגעים הנפערים ביניהם: הדימויים הלקוחים מהמרחב הבייתי, הציבורי, האישי והאינטימי מופיעים כמו בעת חצייתם מציור לוידיאו, מצילום לפיסול או מפיסול לצילום, מהדמייה למציאות, ומרדימייד (אובייקט קונקרטי) לאובייקט טעון בחלל הגלריה.

רבות מהעבודות בתערוכה יוצרות רצף של מצבים נזילים: הציורים של מתן אורן מבקשים להאט רגע מהיר וחולף מסרטון של אמו והופכים לפריימים ציוריים מבודדים הנקראים ברצף; עבודתה של שירן יצהרי מבקשת לחקור את הצילום כארוע פיסולי (בצילום ״קרקע״) לצד חקירת הפיסולי כארוע שיעתוק (צילומי) באובייקט ״This Is Photography“; הצילום המונוכרומטי של נעה קלגסבלד מגלה במבט מקרוב ערימות של חולצות לבנות מכופתרות שנשזרו ונדחסו באמצעות אזיקונים לכדי משטח פיסולי שצולם. עבודה זו מייצרת רגע משלים לצילום השני שלה בתערוכה בו נראים גברים במגרש הכדורגל, הלבושים באותן חולצות לבנות ״משרדיות״ ובתחתונים; הכסא של מיכל לופט נדמה כמגדיר סביבה אבטיפוסית מוכרת של משרד. אולם לצד צילום התריס שמאחוריו, הנדמה גם כצילום אנלוגי ״כושל״, ולמראה תנועת הכסא המהדהדת את הגוף שאיננו, עבודתה מחדדת את המתח בין סביבה הגנרית הקונקרטית, לבין הטענתה במאפיינים אנושיים או במצבים רגשיים; ה״עמוד״ של ליגל סופר המוכר לנו מספרי הסטוריה של העולם המערבי מופיע יצוק מבטון בקנה-מידה מוקטן, ולתוכו שזורים מקטעים של מלאכת יד בסריגה בצמר רך המרחיקים מהפונקציונליות המבנית שלו ומחזירים אותנו לבייתי המנחם; הצילום של אלירן דהן מצוי בין מרחבי הרשת וצילום ישיר של טבע דומם: דהן שואל מהמרחב הוירטואלי חומרים ביוגרפיים הקשורים ביהדות, בעידן החדש, בטכנולוגיה ותרבות הפופ אותם הוא מעבד בטכניקת מידול תלת -מימדי ורינדור (rendering) לכדי קולאג‘ צילומי היפר-מציאותי המהלך בין שני המימדים, הווירטואלי והממשי; דימויי הציפור, הכנפיים ופרישת הנוצות חוזרים בעבודה הצילומית המורכבת של יובל אצילי החוקרת נושאים אינטימיים של התבגרות וזהות מינית. אצילי מציג צילום ממוסגר שתלוי בתוך מרחב צילומי אחר. אופן הצבת הצילומים זה על גבי זה מזמינה אותנו לתהות לא רק על משמעות הדימוי החוזר אלא גם על טבעה של פעולת השיעתוק הצילומית כמערכת סגורה המרפררת לעצמה, כדימוי הכלוא בתוך דימוי; התבליט הקרמי של גלי גרינשפן משחזר במלאכת יד של זיגוג וחריטה על גבי חימר שכבות דחוסות של חללים תלת-מימדים וירטואליים המוכרים לחלקנו מעבודות הוידיאו שלה עם תוכנות תלת-מימד וירטואליות. על גבי משטח תבליטי זה היא מאגדת פעולות הלקוחות ממרחבים ווירטואליים, פיסוליים וציוריים כאחד.

החצייה המדיומלית החוזרת בין שני אלמנטים בתערוכה ממשיכה גם כדיכוטומיה בתוך העבודות האחרות: דימויי המבנים ההרוסים, הנערמים ונעלמים בציור של ג‘ני אגליץ מגלים מלאכת מחשבת של בנייה וקריסה המדמה ציור כגוף פצוע, המקיים דיאלוג בין ארכיטקטורה וחורבה; העיסוק בבית כנעלם ונעדר מצוי גם בצילומי הנוף המרוקנים של שני דגן, העוקבת אחר שלושה שלבים של פרידה מהבתים של ילדותה דרך הנרטיב הלאומי של חורבן בית-המקדש (בכותרות העבודות ״בית ראשון, בית שני, בית שלישי״). אליה כהן ושיר הנדלסמן מציגים זו לצד זה עבודות וידיאו כשבכל מסך מוקרנות ברצף שתי עבודות. שני המסכים מקיימים דיאלוג אחד עם השני הן במרחב ההסטורי ובמרחב המשפחתי, בפרט במתח המתקיים בין הדמויות שהם חוקרים. דמות הסבתא אצל כהן ודמויות ההורים אצל הנדלסמן מבקשות מאתנו להתבונן בהן לא רק כנושאים אלא גם כמושאים, לעתים מושאים נשגבים. בכל אחד מהמסכים מתקיימת חקירה של שתי אפשרויות: הקומי מול הטרגי, הפסטורלי והקלאסי מול הבייתי והיומיומי, הפדגוגי מול הפגיע והאנושי בעבודות של אליה כהן, ובעבודות של שיר הנדלסמן, חקירת ההסטוריה הלאומית למול האישית, אקט הפירוק הפיזי והמטפורי מול ההרכבה מחדש, וההפרדה מול ההאחדה של שני חלקים שונים.